ריטב"א על כתובות ד׳

1 ובועל בעילת מצוה ופורש. פירש"י ז"ל שקוברין את המת בו ביום. ויש שהקשה עליו דהא ה"ל יום מיתה וקבורה שהיא מן התורה לדעת הגאונים ז"ל והיה לנהוג בו אבילות דאתי גזירה דאבילות דאורייתא ודחי רגל דימי חופה דהוי דרבנן שכן כתבו הגאונים ז"ל בקובר את מתו ביום טוב שני כשהוא יום המיתה חייב באבילות דאתי עשה דאורייתא ודחי עשה דרבנן ותירצו דשאני הכא דחוי רגל וודאי דרבנן והעמידו בו דבריהם בשב ואל תעשה משא"כ התם ביו"ט שני משום ספקא דרבנן אתקן מעיקרא ותו דהתם אין יו"ט שני מתחלל בשבעה מפני מעלתו אבל הכא אם נוהג אבילות שהוא מן התורה לא ינהוג למחר שהוא מדרבנן ואם ישלים אבילתו לאחר ימי המשתה לא ה"ל ימי אבילות רצופים דאין אבילות חל למוקטעין וזה נכון ועיקר ודלא כדברי המפרשים שאין קוברין לו עד מחר ומלינו לכבודו שלא לעשות אבל במקום חופה:

2 וכל אותן הימים אפי' ימי המשתה כדלקמן ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום פי' לא משום דאבל זה קיל כדאמרינן לקמן אלא אפילו באבילות דעלמא נמי מדאמרינן פרק בתרא דיומא גבי המלך והמלכה ירחצו פניהם עד אימת הוי כלה עד ל' יום כדתניא אין מונעין תכשיטין מן הכלה ל' יום דאלמא האי דינא אכל כלה דעלמא קאי הוא נמי דליכא אינש דטרח ליה פי' לא סוף דבר מפני טורח הגוף אלא מפני דמי ההוצאה דהא אמרינן לקמן דכל היכא דמזדבין בשר לא חיישינן להו:

3 אבל איפכא לא. פירוש לא עבדי הכי אלא קוברין את המת תחלה ולענין אם מתו יעשה משתה שלו לא אתפרש מהאי לישנא מידי וכל היכא שיש לו בנים גדולים דכ"ע אסור לכנוס עד י"ב חודש אבל היכא שאין לו בנים או שיש לו בנים קטנים בהא אפלגו רבוואתא ז"ל איכא דאמרי שנושא לאלתר תוך שבעה ימי אבילות וכולם למדוה מהא דתניא במסכת מועד קטן מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו שלשה רגלים בד"א כשיש לו בנים אבל אין לו בנים נושא אשה לאלתר ואם יש לו בנים קטנים נושא לאלתר ומעשה ביוסף כהן שמתה אשתו בערב פסח ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותך ואפ"ה לא בא עליה עד זמן מרובה ומשמע דכנסה בו ביום וכן הוא בירושלמי מר מרבנן סבר דכי היכי דחשוכא שאין לו בנים נשאת לאלתר תוך ז' ה"ה שאין לו בנים משום בטולי מפו"ר ומר סבר הא כדאיתא והא כדאיתא ורישא לאחר שלשים יום קרי לאלתר דאלו תוך שלשים ליכא למישרי וליתי להני תרי סברות דהיאך אפשר להתיר לכנוס אשה תוך שבעה ימי אבילות כלום יש חופה במקום אבילות ואע"ג דבחופה כנסה לאלתר התם בערב פסח שהרגל מפסיק אבילות מבעוד יום וכנסה לערב סמוך בין השמשות דה"ל כלאחר שבעה ימי אבילות וליכא למימר נמי לאלתר קרי אחר שלשים יום דההוא זמן מרובה קרי ליה כדאמרינן התם כמה זמן מרובה שלשים יום הלכך לשון משובח דכל שאין לו בנים כונס ובועל לאלתר אחר ז' ימי אבילות וכל שיש לו בנים קטנים כונס לאחר שבעה ואינו בועל עד שלשים יום ופשטא דמתני' דהכא בבחור שאין לו בנים שהוא צריך לאביו מן הסתם הלכך הכי פירש אבל איפכא לא אלא עבדינן איפכא שנוהג אבילות ואח"כ כונס ונוהג שבעה ימי המשתה:

4 אבל לא נתן מים וא"ת נהי דבשר מזדבין הא איכא פסידא ביין המזוג וי"ל כיון דבשר מזדבן שפיר אע"ג דיין מזוג לא מזדבין שפיר הא מזדבן קצת בלא פסידא גדולה כי הרבה לוקחים קופצים עליה. ותרתי בעינא בשר רחוץ ויין מזוג דאיכא פסידא טובא:

5 אלא דרב חסדא תימא מנ"ל לרב חסדא לאוקמי מתני' הכי וה"ל לאוקמי בכפר ואתא מתני' כפשטיה בין נתן מים ובין לא נתן מים וי"ל דרוב מקומות דומיא למתא מחסיא דשכיח ביה נשואים וניחא לאוקמי מתני' ברוב מקומות:

6 ה"ג מסייע ליה לרבי יוחנן דאמר אע"ג שאין אבילות במועד דברים שבצנעה נוהג אע"פ שאמר אין אבילות בשבת כדגרסי מקצת רבנן ז"ל דאל"כ היכי מדמה לה להא דהכא אדרבה שאני בשבת שהיא עולה למנין אבל. רגל זה אינה עולה במנין למועד במי שאינו עולה ואינו נוהג דברים שבצנעא א"ו כדאמרן וכן גרים ר"ח וכן הגרסא בכל הספרים שלנו והא דנקטי' בהאי סייעתא והוא ישן בין האנשים ולא נקיט רישא דקתני בועל בעילת מצוה ופורש משום דאיכא לדחויי דמשום דם הוא פורש גזרו חכמים האחרונים בבועל את הבתולה כדאיתא פרק בתרא דנידה והא דאמר התם דברים שבצינעא נוהג למ"ד התם נוהג רשות כיון דגבי מועד דאורייתא הוי רשות היכא הוא דברגל דהכא דלרבנן ליהוי חובה הלכך שפיר איכא למימר דמסייע ליה לר' יוחנן וכיון דכן הלכתא כר"י דהוה מסייע וכן פר"ח ז"ל וכדי נתפרש מאי ניהו דברים שבצנעא:

7 חוץ ממזיגת הכוס פירש"י ז"ל להושיט לו פירוש לפרושו שאין האיסור במזיגת היין במים אלא שלא להושיט הכוס לידו ואורחיה דתנא דקרו להושיט הכוס מזיגת היין במים ולקמן במעלתן מתפרשא בימי ליבון מותרת לתת יין לפניו בשינוי אי יהבה ליה הכי שרי ושם נתפרש בס"ד והצעת המטה לקמן מפרש דווקא בפניו אבל שלא בפניו מותר ואפי' בפניו פירשו בתוס' שאין איסור אלא הצעת הסדינים שהם הכנה לשכיבה אבל הוצעת כרים וכסתות לבד מותר והרחצת פניו ידיו ורגליו פי' לא נצרכה מפני שרחיצת ידיו ורגליו בנגיעה דהא פשיטא דאסור ליגע בה אפי' באצבע קטנה אלא אפי' לשפוך מים על ידו ורגליו:

8 פוקסות פירש"י ז"ל מעברת סרק על פניה והקשו בתוספות דלקמן בסוגיין קרי ליה פרכוס ובפרק האשה אמר לא כחל ולא שרק ולא פרכוס אלמא פרכוס אינו סרק ועד דבמסכת שבת אמר פוקסת חייב משום טווה לכך פירש דפוקסת היינו שטווה חוטי בצק ונותנת על פניה כדי שיתאדמו וכבר ביארתי במסכת שבת:

9 כאן באבילות דידיה פי' דאבילות דידה חמורה לה ואבילות דידיה קילא ליה וגרסי' לקמן באבילות דידה הוא ישן בין האנשים והיא ישינה בין הנשים וגרסי' נמי והא עמה קתני ורש"י פירש דאבילות דידה קילא אבילות דידיה חמורה כי אע"פ שמתגבר יצרו עליו אין אשה שומעת לו וגרסינן לקמן תני באבילות דידה וגרסינן והא עמה קתני סאי לאו עמה במטה פי' הוא בבגדו והוא בבגדה אלו בקירוב בשר הרגל עבירה היא ופרקינן לא עמה בבית והקשו בתוס' דלפום סוגין משמע דאי לאו משום מימרא דרב יוסף דאפליג בין בעל ובין לא בעל ובין אבילות דידיה לאבילות דידה לא הוה קשיא לן ולא מידי ואמאי הא בהדיא פליגי מתניתין דאלו מתני' דלעיל קתני הוא ישן בין האנשים דאלמא חייב לפרוש ממנה בימי אבילות ואילו הכא קתני בהדיא ונוהגת עמו אבילות ונוהג עמה אבילות וס"ל דעמו במטה קתני ואינו חייב לפרוש ממנה תירץ השר מקוצי דאי לאו מימרא דרב יוסף לא הוה מחלקינן בין אבילות דידה לדידיה ולא קשיא מידי דהא אמרי' עמו דהכא עמו בבית קאמר דהא דפרכי' מאי לאו עמה במטה היינו משום דלרב יוסף עמה עמה במטה עמו עמו בבית אי נמי אי לאו דרב יוסף ה"א דלעולם אין חילוק בין בעל ובין לא בעל ומתני' דלעיל באשתו חדשה ואידך באשתו ישינה שאין יצרו רבה עליו אבל לרב יוסף ליכא למימר הכי דאיהו משני בעל שבעל כאלו היא אשתו ישינה:

10 באפה נהוג י"מ באפה ממש בביתו שלא באפה כשיצא לחוץ ואחרים פי' דכל שהו שהיא בעיר שמרגישים הכל היינו באפה ושלא באפה היינו כשהוא במקום אחר וכן הדעת מוכרעת אע"פ שהלשון מסייע לפירוש הראשון ומה שאין אנו נוהגין עכשיו אומר בתוס' מפני שאין זה אלא מפני הכבוד כדאמרינן התם לא אמר אלא לכבוד אשתו אלא חמיו או חמותו בלבד ועכשיו היא מוחלת לו וכן כתב הרמב"ן בפ' ת"ה:

11 מאי קילא אי משום דקתני התם משום דאופי כלומר נהי דאקילו באנינות מי שמתו מוטל לפניו מ"מ לא אקילו באבילות ואין לדמות אבילות לאנינות כי הרבה דברים נוהגים באבילות ואין נוהגין באנינות חליצת מנעלו וכפויית המטה ועטיפת הראש וכמה דברים אחרים:

12 עד שיסתום הגולל פירש"י ז"ל כיסוי הארון ולא נהירא דלישנא לא דייק הכי כלל. ועוד יש להקשית מדקאמר התם על פני השדה לרבות גולל ודופק אלמא דקרקע הוא ועוד יש עליו תשובות אחרות והנכון כפי' ר"ת דסתימת הגולל הוא כיסוי הקבר והיו נוהגים לתת עליו אבן גדולה והוא מלשון וגללו את האבן. וכבר הארכתי בזה בהרבה מקומות: